עוד פוסט שבטח תתעלמו ממנו ~_~

ככה מרגישים שהחיים שלך משעממים. עוד עלה נופל מהעץ שבחוץ, אתה ממציא דברים כדי שהזמן, המתחמק מאצבעותייך יחלוף באיטיות. מרגישים שמיצינו את כל האפשרויות שאין יותר לאן ללכת. מרוב השגרה  נעלמים בייאוש וחוסר חשק, דלתות נסגרות עלייך ויפתחו כשתצא לשגרה חדשה.

מה נסגר איתי?

לא הייתי הבחורה של הריגושים? הבחורה שאצלה הכל  מתחלף? משתנה? אולי מעיניי שלי ראיתי זאת כך. לא טרחתי לשים לב כשעוד ההזדמנות הייתה בידי. עברו שנתיים וכבר הכל השתנה. הבחורה של המסיבות הוחלפה בילדה הרצינית. כל החברות שלי הוחלפו ונותרו בודדות שעוד אכפת להם ממני. התחייבתי לתנועת נוער. עזבתי את החבר שלי. סגרתי פינות. ואת עצמי.

השאלה היא בעיקר למה? למה נסגרתי? מה קרה שהיה כל כך נורא שהפסקתי לחיות? לא יודעת. פעם עניין אותי מה שכולם אומרים. ואני מודה. עדיין אכפת לי. אבל אז לא הקשבתי לעצמי. בתוכי חשבתי- הכל יהיה בסדר תטפלי בזה אח"כ, זה לא חשוב יותר, תחדשי ותיהני .

אפשר לומר שתמיד הייתי משעממת. אפשר לומר גם שתמיד היה בי עניין כלשהו . הכל יחסי. אבל השינוי הורגש. אני לא האדם שהיה אתמול שלשום. לפעמים עם השינוי באים דברים טובים ורעים, ותאמינו לי שהרגשתי את שניהם.

התחלתי לכתוב את זה אגב, בגלל שמצאתי  את הטלפון הקודם שלי(כן כן ..) וראיתי בו תמונות מלפני מי יודע כמה זמן . שם הייתי מאושרת.  אני גם מאושרת עכשיו אבל הסיבות בהחלט אחרות. פעם זה היה צומי של ילדה קטנה ועכשיו תשומת לב אבל פשוט כהערכה. אני רוצה שיעריכו אותי ושיראו אותי כמו שאני . בלי המסיכות של מה שכולם חושבים. בלי התיאורים- חננה- וכזאת שטובה בלימודים. אולי אני יותר ?

בסוף שנה שעברה המחנכת שלי נתנה לנו פתקים עם המעלות של כל אחד מכולנו: שובת לב, חיוך כובש, נחמדה ידידותית וכל מיני דברים כאלה. ולמה אני זכיתי ? ל"טובה בלימודים". הסטרואוטיפ. ועוד חשבתי שאולי , רק אולי המורים עוד איכשהו יודעים שאני לא אוהבת שקוראים לי ככה.. אולי שזאת רק חלק קטן ממני. אני ממש נעלבתי. לא מהמורה.  מהעיקרון. אין אף אחד שמבין שזה לא אני ? אני צריכה להיכשל בלימודים  כדי להוכיח טענה מסיומת שיכירו אותי יותר טוב?

תמיד ניסיתי להיות מיוחדת. וכהבנתי שאני לא צריכה לעשות זאת גיליתי שבלי זה – אני בלתי נראית. בלי ה"התאמצות" החברתית הזאת של מה לא מקובל ומה כן הופכת אותך לסוג של "לא חשוב".